יום שני, 27 במרץ 2017

להדליק ריח של זכרון 



מסעות הן תמיד אתגר עבורנו , מעין יציאה אל עבר הלא נודע .

 כשאנו בלא נודע, תמיד עולים וצפים בנו אותם פחדים משכבר הימים . כך היה גם במסע הנוכחי שלי לנפאל .

האתגרים הפיזיים , כמו גם המרחק מהבית ומהמשפחה נתנו בין את אותותהם בדמות געגועים וזכרונות . 

אינני מתחרט שיצאתי למסע הזה , למעשה המסע ילד אצלי מחדש מסעות והרפתקאות קודמות שלי בעולם .

ריחות הקטורת במקדשים השונים , החזירו אותי באחת לפעם הראשונה שנחתתי בהודו, מומבאי בעקבות ספרו של קיפלינג , ''קים'' . ההמולה , הרעש , הקטורת , האמונה, בליל האנשים והקולות ,כל אלו צפו ועלו בי באחת .

במובן זה היה זה ריח נעים שהחזירני שנים רבות לאחור להיותי  צעיר בימים, רעב וכמהה לגלות עולם .



הנפש שלי נועדה ככל הנראה ,לראות עולם , לפגוש אנשים ונופים , לגעת באנשים  בליבם ולהשפיע על העולם בדרכי שלי .

אינני אדם שגרתי ,אף פעם לא הייתי כזה  !!!

תמיד הייתי עוף מוזר בנוף הסביבתי ולא פעם הרגשתי שאין הדבר טוב עבורי , למעשה משך מרבית ימי חיי אימצתי לחיקי את הקונפורמיזים , השגרה ,השבלונה. אך מידי פעם כשצפו בי יותר מידי קולות הרגשתי, שנשמתי   צריכה להתאוורר , להתחבר למקורה מחדש , לאמת הפנימית שבה , למי שאני באמת ...

אינני מתכחש למציאות האישית ,הזוגית  המשפחתית או החברתית  שלי כלל ועיקר , פשוט מבקש להתבונן בה, מדי פעם מהצד , לצאת ממרוץ השדים המתחולל מסביב, לבחון האם אני פוסע במציאות הנוכחית ,באמת בדרכי שלי או בדרכם של אחרים ? האם העשייה שלי בחיי היא בהתאם לייעודה אם לאו .

פריצת הדרך הראשונה של בנושר היה לפני שנים עת גיליתי סדרת ספרים מופלאה - ''תשעה נסיכים לאמבאר''  , של סופר מוכשר בשם רוג'ר זילזני , אז גם למדתי מיכולותיו של הגיבור והסופר להקרין עצמו למציאויות שונות ,רק דרך הקרנה של קלף או תמונה מחייו , כך שאפשר לו לעבור לאותו ארוע או ''יקום מקבילי''.

כשגיליתי זאת , הבנתי בעצם שאני מסוגל להתחבר לעצמי , למקורותי ויכולותי בכל פעם מחדש, גם בהיותי במקום אחר , במקום אחד  .

בין אם יהיה זה הדבר באמצעות תמונות מרגעי שיא בחיי , בהם אני צופה, מתחבר לאותו רגע ולרגשות שחשתי באותה סיטואציה .

 אז גם מצאתי שאני מסוגל גם להתחבר לאותו תדר של אנרגיה, שחשתי אז ולעשות בו שימוש גם ברגע זה ממש .

המוח שלנו הינו מכונה מופלאה שטרם הצלחנו לתהות במלואה על קנקנה . אולם מחקרי המוח העדכניים מגלים לנו כי , מוחנו מתעד כל רגע ורגע בחיינו , ומעבר לזכרונות הנאצרים בו , הוא מצליח לשמר גם את מסכת הרגשות שמתלוות לכל ארוע וארוע בחיינו . 

וכך ככל שמסכת הרגשות בארוע מסויים היתה ,משמעותית וחזקה יותר מבחינה רגשית ,כך גם עוצמת הזיכרון עולה !!! 

אני בחרתי לברור מתוך אותם ''זכרונות'' את אותם ארועים משמעותייים ומאושרים בחיי כדי ליצור את ''קלפי האושר '' שלי .
בצידם האחד ישנה תמונה מייצגת של הארוע ובצידם השני יש בהם את מסכת הרגשות המשמעותיים שחתי באותו ארוע . אני שומר אותם איתי בטלפון שלי , וכך הם מלווים ומשמשים אותי ביום יום , כמו גם במסעותי השונים בעולם.

הקלפים  משמשים אותי בכל פעם מחדש , לצורך העלאת אנרגיה ותדר וכדי לסייע לי לבצע ולהתגבר על אתגרים שונים בשגרת היום יומיום והחיים .

מצאתי גם שבדומה ל''קלפי האושר '' של חיי שיצרתי בהשראת סדרת הספרים , כך גם לריחות יש יכולת מופלאה לשאת אותנו למחוזות רחוקים ונעימים ולהאיר בנו מחדש זכרונות ואנרגיות, האצורים בנו ולעשות בהם שימוש מחודש , פעם אחר פעם, במציאויות הנוכחיות  שלנו, כדי להתמודד בהצלחה עם אתגרים של כאן ועכשיו , או פשוט להזכיר לנו מחדש רגעים של גדולה מחיינו .

לא פעם מצאתי שריחות קטורת או שמנים אתריים מסויימים, מסייעים בידי להתחבר לזכרונות ,לרגשות ולאנרגיות הטמונות באותם זכרונות.

 בכל פעם שהייתי רוצה להטען בהם מחדש ,כדי להתמודד עם אתגרים נוכחיים אני פשוט ''מדליק לי ריח של זכרון''.

מצאתי גם שביכולנו לחבר וליצור לנו ריחות של זכרון חדשים ,תוך שאנו בוחרים קטורת חדשה לסיטואציה חדשה ומיוחדת בחיינו .

אז בפעם הבאה שתרצו להתחבר לעצמכם מחדש , לזיכרון , לארוע שיא בחיים או פשוט להזכיר לעצמכם את כל הטוב הקיים בכם , פשוט התחברו ל''קלף אושר'' או לריחות השיא של חייכם ....

לחיי הפסגות הבאות שבדרך ....






יום ראשון, 19 במרץ 2017

''מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים .....''




תמונות תמיד נוגעות באנשים !!!

לא סתם נאמר על תמונות שהן שוות יותר מאף מילים , אולי מעבר למילים .

תמונות מסויימות יש בהם מעין מעבר למימד אחר שהוא הרבה מעבר למה שאנו רואים בתמונה .

ישנם אנשים, שלכשתביט בפניהם, תוכל לראות מסכת חיים שלמה, שתעבור לנגד עיניך והכל לו רק הבטת בפניהם , לו רק הבטת בעינהם .




אני מוצא עצמי לא פעם מביט בפניהם של החולפים אותי במסע הנוכחי , מנסה להבין ןלנחש מה עבר עליהם בחייהם .

בעיקר אני מסתכל על ילדים , יש משהו בפניהם שהוא אוטנטי , לא משקר , מה שתראה זה מה שיש לטוב ולרע. 

בכל מה זה טוב ? מה זה רע ? זה הכל פרשנות שלנו , מהחיים שלנו שאנחנו משליכים על אחרים .

לא פעם מצאתי עצמי ברגעי צער עמוק , לנוכח הדלות , הפנים שנראו לי עצובים ,האמצעים הפשוטים שיש להם , לאותם אנשים , לאותם ילדים .

 אך לא פעם מצאתי כי דווקא בדלות זאת , בפשטות זאת אולי יש להם יותר משיש לנו כיום !!!

לפני שנים הצגתי תערוכת צילומים שלי - פנים ונופים שהציגה פורטרטים של ילדים ומבוגרים מנפאט טיבט סין והודו .
בעיני פניהם של המבוגרים משקפים את מסכת חייהם בעוד של הילדים משקפת את חייהם כפי שהיא כאן ועכשיו .

בעיני הפשטות של המשחקים ,כגון ילד מגלגל במקל גלגל אופנים ללא צמיג , ילדים קופצים בחבל , ילדים משחקים בעגלות עץ אותן בנו , כל אלו מחזירים אותי אחורה בזמן לימי ילדותנו , בו הצלחנו ליצור מכמעט כלום עולם ומלואו !!!


המסע הזה , הגם שמתקיים הוא בארץ כל כך רחוקה ונידחת , הוא מעין מסע במנהרת הזמן , אחורה לימי ילדותנו , או אז אני מביט באותם ילדים החיים בדלות , לעיתים נוראית , בעיניים פקוחות ובחיוך רחב , כי אני מוצא בהם לא פעם את הילד  השובב שהייתי אני .

ומידי פעם כשאני מביט בפניהם אני מקבל מבט בחזרה , לא פעם עם חיוך וקריצה , כמו אומר , אני זוכר אותך ... ילד .

המסע הזה הוא מסע רב מימדי , יש בו הנופים המשכרים , האנשים המקסימים והפשוטים  חוויות אין ספור אך גם מחוזות ילדות לא מעטים .

אני נהנה לרפרף חזרה למחוזות ילדותי , אך לא פעם תוהה ...

מה קרה לילד שבנו שדיבר אל כוכבים , שחלם  להגיע למחוזות רחוקים , שחווה פעם  חיים כל כך  פשוטים ....?

יום שישי, 17 במרץ 2017

חסד של אור בשמי ההימלאיה 


שלוות צבעי הזהב, שצבעו את פסגות האנאפורנה, החלו מפנות את מקומן לאדרת החשיכה, שהחלה מצעפת את הכפר מוקטינת.
קול מצהלות הילדים, שעוד שיחקו בסימטאות העיירה  התחלף בקריאת האימהות להיכנס פנימה הביתה . 
קול מקהלת הפעמונים אותם נושאים שיירות הפרדות , הואץ בשעה שהן נכנסו בשערי העיירה ,למצוא מנוח מעמל היום הארוך והקשה בדרכים .

שקט החל יורד על העיירה וטמפו החיים הדי שוקק שמאפיין את העיירה  פינה את מקומות לשקט של שעות הערב .

בסימטאות עוד נראו מספר עולי רגל נושאים מנורות חמאה קטנות , נושאות להבת אש מרקדת ממקדש האש הסמוך המסמן כי השלימו את טקס ההיטהרות המקפיא שלהם וזכו לברכת אלת האש במקדש הסמוך , המבשר להם על ייעודם בחיים .

אלפים רבים של הינדים ובודהיסטים מעפילים בכל שנה ,כל השנה , לעיירה המיוחדת הזו ...

מלבד החיזיון המיוחד שבו בוקעת להבת האש הקדושה מתוך מעיין המים המפכים במקדש אלת האש , מצוין המקום כאחד מהמרכזים האנרגטיים החשובים בעולם ההינדי והבודהיסטי .

אחד המחזות המרהיבים בהם נתקלתי היה קבוצות קבוצות של אנשים המודטים בסמוך למקדש בתקווה לזכות באותה אנרגיה שתפקה בהם דרך צ'אקרת הכתר המצויה בקצה ראשו של האדם .

השילוב של חווית ההיטהרות ולאחריה המדיטאציה יוצר בקרב המתבונן מן הצד תחושה של משהו גדול , שהוא נשגב מבינתנו הרגילה .

הסיבה העיקרית להם מתקבצים בעיירה שכוחת האל הזו המצויה בעמק המוסטאנג , היא התקווה והרצון של כל אחד מהמאמינים , להבין את יעודם בחיים , כך שיוכלו לממשו בחייהם בהצלחה ובכך תפתח דרכם ,אולי להתאחדות עם האור האלוהי וימנע מהם הסבל האנושי החוזר ונשנה בכל פעם שבו מתגלגלת נשמתו של האדם לעולם הנוכחי .

הסבריו של דיפאק המדריך המקומי , המעדכן אותי ברזי האמונה המקומית , העלו בי לא מעט תהיות אודות אחד מסוגיות המפתח בחיים . והיא הכאב בחיינו . מדוע הוא קיים , מהי מטרתו וכיצד אנו יכולים להתמודד עימו בהצלחה בחיינו .

שנים למדונו להימנע מכאב , להחניק אותו , לא להביע אותו , לא להפגין אותו שכן הוא סימן של חולשה ועל כן אין להפגינו בפומביי.

בכלל בכל פעם שבו נזהה מצב שאולי .... בהסתברות ולו גם הקטנה שקיימת שייוצר לנו כאב בחיים , גם אם לא ממשי , אנחנו נעשה הכל כדי להימנע ממנו !!!

בכל פעם בו אנו מתמודדים אם ארועי כאב לסוגיהם ,אנחנו מייד חווים תחןשה של קורבנות ושאלות כמו מדוע זה קורה לי ?צפות ועולות בנו. 

אבל למעשה הכאבים הם תמיד שערי הכניסה לשיעורים הגדולים והחשובים, שעלינו ללמוד בנקודת הזמן בהם הם מתחוללים בדרכנו .

הארועים המעצבים בחיינו הכרוכים בכאב , נועדו בסופו של דבר לעזור לנו , להתרפא , להעמיק ולצמוח בחיינו לשלב הבא .

איננו עושים טעויות בחיינו , זה הכל שיעורים !!! 

אין צירופי מקרים , בחוויות חיינו !!!

היה מי שהמשיל את החיים לנהר בעל שתי גדות , על האחת נמצא האושר בחיינו ואילו בשניה נמצא את הצער והכאב . בעוברנו בנהר אנחנו מתחככים מדי פעם באחת הגדות , החוכמה האמיתית היא לא להשאר צמודים לאחת הגדות זמן רב מידי !!

בכלל היחידים שאין להם בעיות , צרות כאב , מצויים במקום אחר בכדור הארץ  והוא , עמוק באדמה .

החיים כאן כמו בכל מקום בעולם פרושו לדעת להתמודד עם הבעיות , הכאבים הסבל ולראות בהם מנוף לצמיחה התפתחות ולמידה לכל אורך חיינו .

כל אחד מנסיונות חיינו תמיד היו ויהיו הזדמנויות פז לצמוח , לגדול ולזהות את ייחודנו ודרכנו האמיתית בחיים , אם נבחר בכך !!!!

אני נשמע לא פעם מאוד פילוסופי , אך כאב החיים שזכיתי להיות בשעריו מספר פעמים , לימד אותי בכל פעם שמעבר לכאב , לצער היו אלו שיעורי צמיחה חשובים בחיי , אולי החשובים בחיי !!!

לכשנפצעתי , רוסקה עצם הירך ברגלי האחד , העצב הראשי בה נפגע בצורה חמורה  והכאב היה כל כך גדול וחזק שמעבר לסף מסויים למדתי שהמוח פשוט מנתק את הכאב  ( אני מבין כעת מהו כאב הלידה ).

אני זוכר לא מעט שיעורים שעברתי בהתמודדות עם הפציעה הזו .....

היתה שם אמירה של אחד הרופאים שאמר לי שהוא סבור שלא אוכל לחזור וללכת על שתי רגלי, לאור הפציעה הפציעה הקשה . 

החיים מאז למדוני שחוות דעתו של אדם אחד לא חייבת להיות המשך המציאות של חיי ומסעות חיי בהמשך , כמו גם הנוכחי הם הוכחה חיה לכך 

בהמשך למדתי ללכת מחדש , למדתי, לבקש עזרה , למדתי לקבל עזרה  ולמדתי לחפש תשובה לשאלה מה היתה המטרה של הפציעה הזו בחיי , מה השיעור שהיה בה עבורי בחיי .

היום אני מבין כי הפציעה נועדה להזיז אותי הרחק מהנתיב בו צעדתי אז וקרוב יותר לנתיב בו אני צועד היום , והוא להוביל ולהאיר ליבם של אנשים לגדולתם .

לחיים יש עונות משלהם , אנחנו לעולם לא נשאר בחשכת החורף של חיינו , בהמשך יפציע האביב של חיינו !!!

עלינו לזכור שכל אחד ואחד מאיתנו לא נמצא כאן על כדור הארץ במקרה  . כל אחד ואחד מאיתנו מצא כאן למטרה \מטרות מסויימות  והמטרה היא לצמוח ולהפוך להר ולא להתכווץ בחיינו למצב של גרגיר חול .

שעת לילה מאוחרת ואני והמצלמה מארחים חברה אחד לשני , צופים בהוד השמים זרועי הכוכבים ואורם הקסום המאיר על פסגות ההרים הסמוכים .

הרים שבכל פעם שאני צופה בהם , מזכירים לי מחדש את המטרות החשובות של חיינו ...
לגדול , לצמוח להפוך להר !!!!

בהביטי בשמים הללו ,אני מבין שזכיתי לחסד של אור בשמי ההימלאיה , כמו גם בחיי.....

לחיי הפסגות הבאות של חיינו .


יום שני, 13 במרץ 2017

עצם קביעת המטרות שלנו איננה בהכרח מובילה למימוש המטרות שהצבנו בפנינו .


הכפר הציורי גונדרוק

לחיים יש דרך מיוחדת להזכיר לכולנו , שעצם קביעת המטרות שלנו איננה בהכרח מובילה למימוש המטרות שהצבנו בפנינו

לפיכך עלינו לאחוז בהן באחיזה רופפת שכן איננו יודעים אוצרות חליפיים ישלח לנו היקום ...

הטיול הזה איננו כפי שתכננתי שיהיה . ועם כל ההכנות וההתכתבויות שערכתי ותכננתי מראש ,הדברים לא התנהלו כמתוכנן .

זוהי תחילת העונה כאן בנפאל . אט אט מתחילה נפאל להתעורר לקול רגליהם של המטיילים המתחילים לפקוד את מחוזותיה המפשירים של נפאל , לאחר חורף קשה וקפוא בממלכת ההרים ....

טיבם של חיינו שאנו רגילים לנהל את מטרותינו בחלונות זמן מוגדרים וברורים מראש , כך חינכו ולמדו אותנו . להגדיר יעדי SMART וכו' .
וכתלמיד ממושמע כך גם עשיתי אנוכי .
ההכנות למסע החלו כבר לפני מס' חודשים כמו גם ההתכתבויות עם הגורמים המקומיים . על מנת להשיג את הפרמיט - האישור המיוחד על מנת להכנס לממלכת המוסטאנג . אישור מיוחד ויקר עד מאוד בקנה מידה של המטיילים .

לכשהגעתי לנפאל ,מיהרתי לסוכנות המקומית שעימה התכתבתי על מנת להסדיר את האישור כדי שאוכל לצאת לדרך מהר ככל שניתן .
מאחר והמנטליות המקומית ידועה ומוכרת לי , לא תליתי תקוות גדולות באישורים ובהבטחות שנתנו לי , ואכן לא נתבדתי .

בהגיעי לסוכנות נאמר לי כי לא ניתן להוציא האישור המבוקש עדיין בשל מיעוט מבקרים וכן בשל מזג האויר במקום .
וכך מצאתי את עצמי ממשיך לפוקרה ונערך לביצוע טרק חליפי ,בזמן שאני ממתין לקבלת האישור המיוחל שהובטח לי שיהי מוכן בעוד שבוע .

הטרק החליפי שנבחר בינתיים הפעם היה ה-ABC - ANAPURNA BASE CAMP .
הטרק התנהל לו כסדרו במהלך היומיים הראשונים , כשאני מעפיל יחדיו עם מספר מטיילים נוספים בין הרי שמורת האנפורנה . ביום השלישי פגשו אותנו גשמי זעף שליוו אותנו במהלך כל יום הטיפוס בדרך לתחנה השלישית במסע - הכפר השליו צ'מרונג .

היה זה עבורי חוויה פיזית ומנטאלית מאתגרת במיוחד שהזכירו לי מאוד את צלקות הפציעה שלי . בשארית כוחותנו הגענו ספוגי מיים ורועדים מקור לכפר השליו צ'מרונג.

היום למוחרת יועד למנוחה והתאוששות, שכן האינטאוציה שלי אמרה לי שעלי להשאר במקום עוד יום לפחות .
כל מצהלות עצמותי , אכן עודדוני להסכים לכך, למרות שלוח הזמנים המוגבל הכתיב להמשיך הלאה , כדי להספיק ולהגיע ליעד הבא BAMBOO.

גם היום למחרת היה יום גשום ומבורך של מנוחה לגוף ולנפש , למרות שכל מחשבותי האיצו בי להמשיך בדרך , אך היתה זו האינטאיציה שבי, שאמרה לי להשאר במקום עוד יום . הלילה שנילווה ליום המנוחה היה סוער במיוחד .

בשעות הקטנות של הבוקר העירו אותנו קולות רעם עזים ולא ברורים אולם ייחסנו אותם לברקים ולרעמים שפקדו אותנו תדיר באותו יום גשום .

השחר עלה מוקדם על העמק הקסום . שעות הבוקר המוקדמות - יצאתי החוצה אל המרפסת לשזוף עיני בפסגות הקסומות של המצפוצרה והאנפורנה דרום . ואכן לא התאכזבתי ויופיין של הפסגות האיר לי פנים .

שעות הבוקר הנינוחות והקסומות , פינו את מקומן חיש מהר לידיעות שהחלו זורמות אלינו מהבייס קמפ והכפר שליידו ,BAMBOO, עת התבשרנו על מפולת שלגים עצומה שכיסתה את הבייס קמפ ופצעה ואף הרגה מספר מטיילים .

כל מהלך הבוקר זרמו למקום מסוקי חילוץ והצלה אשר פינו לאחור את הפצועים , הרוגים ושארית המטיילים שנתקעו במקום .

בצד הצער והכאב על הידיעות שקיבלנו , נמסחה בי שלווה שלא יכלתי להסבירה .

במחשבה לאחור ,זכיתי לתזכורת מהיקום שלעיתים עלינו לאחוז במטרותינו באחיזה רופפת, שכן איננו יודעים אוצרות חליפיים ישלח לנו היקום ... במקרה שלי - את החיים עצמם ....

היעד הבא שלפני , המסע המיוחל לעמק המוסטאנג , בתקווה שיזמן לי אוצרות חדשים , טובים ומעניינים .

לחיי הפסגות הבאות שבדרך .


כיצד לטייל בעולם ועדיין לייצר הכנסה פאסיבית בכל יום ובכל רגע .
 כנסו וגלו בעצמכם כיצד אני עושה זאת !!!
בקישורית הבאה :
urlosc.xyz/5fd60ff8

לגלות מחדש את הילד שבך !!




ירדתי אמש מן ההרים אל יריד ההבלים שבפוקרה , נפאל .
לרגע אחד לא הצלחתי להאמין למראה עיני אלפי נפאלים רצו ברחובות מפזרים אחד על השני אבקות צבעוניות . קופצים מאושר , מברכים אחד את השני , צוחקים , מורחים אחד את השני בכל צבעי הקשת .
אושר שכזה היה מדבק ולא היה נחלתם רק של הילדים אלא גם של המבוגרים ללא כל קשר לדת גזע ומין , מצב כלכלי או פוזיציה כזו או אחרת בחיים .
לרגע הפכנו כולנו , כולל עבדכם הנאמן לילדים , רצים מאושרים , צבועים , בלי כל קשר לאיך אנחנו נראים , מרגישים , או מה חושבים עלינו האחרים . כולנו היינו שם מאושרים , שמחים , מברכים אחד את השני בברכת HAPPY HOLY .
לרגע אחד כמו חזרתי אחורה בזמן למחוזות ילדותי , כשהיינו משחקים , קופצים , מאושרים , משתוללים והיעקר היה לעשות שמח !!!
לרגע אחד ממושך התחברתי מחדש לילד שבי . וחיוך רחב נמסך על פני .
מאוחר יותר לאחר מקלחת הגונה שנמשכה מעל שעה , להוריד את מכלול צבעי הקשת שמלאו את כל חלקי גופי נזכרתי באגדה טיבטית עתיקה הקשורה לצבעים והייתי שמח לשתפה עימכם .
על פי האגדה . מתגלמת נשמתו של אדם בגופו החדש לכשהוא נעור לחייו , והוא נושא צבע יחיד ומיוחד אותו נתן לו הבורא . צבעאו גוון שהוא יחודי אך ורק לו .
במהלך חייו פוגש אותו אדם אנשים רבים . אלו שהוא מצליח ''לגעת בהם בליבם ובנשמתם'' הוא נותן ומעשיר מהצבע הייחודי לו לאותם אנשים .
כאשר מצליח אדם לגעת באותם אנשים , הוא פותח גם את ליבו ונפשו לקבל מהם את צבעיהם היחודיים !!
בערוב ימיו לכשהוא ניצב לפני בורא עולם, מביט הוא האחרון על ציור חייו, מביט ובוחן שני דברים :
1. מהו ציור חייו של אותה נשמה ?
2. כמה צבעים וגוונים מופיעים בציור חייו של אותה הנשמה , דהיינו כמה נשמות הצליחו לצבוע בצבעיהם את חייו .
אז אני מאחל לכם יקיריי , שתאירו רבים בצבעיכם היחודיים , אך לא פחות מכך פתחו ליבכם ונשמתכם לשפע הצבעים היחודיים הקיימים בעולם .
לחיי הפסגות הבאות שבדרך ....

יום שבת, 11 במרץ 2017



שם בין שבילים טמירים מצאתי שהפסגות הן רק התרוץ לדרך שנבחר .



טיבם של שבילים שהן החוט המקשר בין יעד אחד למשנהו  בחיינו. רובנו פוסעים בהם במשך כל חיינו , נעים בין תחנות חיינו השונות  מבלי לתהות מדוע - פשוט כוחו של הרגל. 

בעודי פוסע לאיטי בין שביליו של הטרק הנוכחי, מצאתי שהפסגה אליה מכוון האדם לרוב היא התרוץ לדרך שאנו מחפשים בחיים באותו רגע, .
לא תמיד אנו מחפשים דרך ,לעיתים פוסעים בדרכם של אחרים .....

אני פוגש לא פעם קבוצות או בודדים אשר נעים לאיטם לאורכו של שביל שאמור להובילם אל פסגה נאצלה . בין אם יהיה זה האוורסט בייס קמפ או אנפורנה בייס קמפ או כל פסגה עלומה אחרת הרי שרוב המטיילים נעים בה בשביל להגיע לפסגה אבל לכשאני שואל אותם על הסיבה לבחירה בטרק כזה או אחר , עולה בדר''כ הסיבה האמיתית למסעם.

יהה זה הרצון ,למצוא קצת שקט מיריד ההבלים של חיינו ,או להתחבר מחדש לעצמנו, או שמא פשוט להנות מהטבע , מההרפתקה או החוויה שברך . כלומר הפסגה היא רק התרוץ ליציאה לדרך .

הדרך אל הפסגה תציב לפנינו לא פעם אתגרים פיסיים ומנטליים , בעודנו מטפסים אל הפסגה . 

אז ורק אז נמצא את עצמנו לא פעם מתמודדים מול אמיתות פנימיות שמובילות אותנו במשך רוב חיינו . יהיו אלו ''שדים '' חוויים או גלויים שמלווים אותנו , הרי שעתה הם הופכים בני לוויה גלויים . 

שדים כגון למה לכל הרוחות בחרת לך ללכת בציר זה ? האם אני באמת רוצה להגיע אל הפסגה וכו' . האם אני יכול לעשות לעצמי הנחות כאלו או אחרות, מלווים אותי בין כל עליה  ועליה , בין כל אתגר ואתגר .

לא פעם נמצא עצמנו מצויים בעיצומו של מאבק איתנים עם אותם שדים פנימיים מהעבר הטמונים בנו , כאלו המחכים לנו בין כל אתגר לאתגר . בין עליה תלולה אחת למשניה . בין קושי אחד למשנהו . 

או אז ניתנת לנו ההזדמנות ליצור לנו נצחונות קטנים של שינוי , שאם יצטברו להם יהפכו לניצחון גדול בדוגמת ההגעה ''לפיסגה'' .

היה זה אקהרט טולה שאמר כי החיים עצמם מצויים בהווה !!! בעודנו פוסעים אל העתיד מקווים להגיע בעתיד  אל הפסגה , אנו חיים את העבר שמדריכנו בשבילי ההווה .

בעבורי תהיה זו תמיד ההתמודדות  שלי מול שאלת נכותי . מהיום בו הפכתי נכה בשל פציעה קרבית בשני רגליי, החלטתי שאם פעם יכולתי לעשות 10000 דברים והייתי בוחר  לעשות  אולי 100 דברים במסגרת אזור הנוחות שלי  , הרי שהיום בשל נכותי  אני מסוגל אולי לעשות 100 דברים אבל אני בוחר להשלים 99 מהם  אם לא 100 מהם. אני בוחר לחיות  בהווה שלי ולא לחיות בעבר  שהיה לי .

אותם שבילים בהם אנו נעים במהלך חיינו, אינם אלא הזדמנות פז לכל אחד מאיתנו, לבחור בין אם לתת לעבר שלנו (סך כל חוויותנו , נסיוננו והשדים המלווים אותנו ),להדריך אותנו בשבילי ההווה, או שמא לראות בכל פעם הזדמנות ליצור הווה חליפי , חדש , כזה שיוליד בעתיד גם עתיד חדש  ופסגה חדשה עבורנו .

בין אם אתם פוסעים בשביל קבוע וידוע , בדרך לבית , לעבודה או לכל מקום שנוסאות אתכם רגליכם , נסו לבחור שביל חדש בכל יום , אינכם יודעים לאלו פסגות חדשות הוא יוביל אתכם בחייכם .

לחיי הפסגות הבאות שבדרך !!!

יום רביעי, 8 במרץ 2017


כל הפחדים כולם 


כל הפחדים כולם 

''אל תפחדו מהבלתי ידוע ,כי זהו המקום שבו שוכנת הגדולה שלכם ''

כבר בגיל צעיר פגשתי את אחד מהפחדים הגדולים ביותר שאדם יכול הלהחשף אליהם והוא המוות , בשבילי חיי פגשתי בו לא פעם . הפעם המשמעותית ביותר היתה כאשר נפרדתי לשלום מאחותי הקטנה מלי שנפטרה בדמי ימי בהיותה בת 9 בלבד.

הייתי אז בן 13 כאשר זה קרה , ובגיל הזה החיים זמנו לי לא מעט אחריות וחלוקת הנטל ביני ובין הורי בשמירה וליווי של אחותי בבתי החולים ואחי בבית . החוויה החזקה ביותר בעיני היתה בפעם האחרונה שבה נפרדתי ממנה , בטרם השיבה את נשמתה לבורא . 

עד היום כל צפצוף מכונות ההחיאה  מחזיר אותי באחת לאותו חדר , לאותה סיטואציה , לתמונה בה נפרדתי מאחותי הקטנה . היא שכבה שם  על המיטה מחוברת באלף ואחד מכשירים ומכונות , המנסים בכל דרך לחברה לחיים כמו בנסיון נואש לקשור אותנו לעולם המציאות ,אך לשוא . 

שם על ערש דווי נשבעתי לעצמי ובפניה כי אנצל כל הזדמנות לחיות את חיי ולהפיק מהם את המיטב , לא רק בשבילי אלא גם בשבילה . שכן היא טרם החלה להבין את משמעותם של החיים וכבר נקטפה מהם .

בכל פעם שבו אני יוצא למסע חדש אל מעבר לגבולותי  המוכרים והבטוחים אני נזכר בשבועה הזו כמו גם במשפט שאומר שאומץ איננו העדרו של הפחד אלא הננכונות להתגבר על הפחד במרדף אחרי המטרה החשובה לנו  בחיים .

טיבם של החיים שהם זמנו ומזמנים לי לא מעט אתגרים , אך היום יותר מתמיד אני רק מבין כי האתגרים שמזמנים לי החיים הם רק הזדמנויות עבורנו בחיים לגדול ולצמוח ולממש את גדולתנו .
השאלה אם אנו רק טורחים לשאול את עצמנו מהו השיעור עבורנו באתגר הנוכחי .

כל הפחדים כולם נעורו בי באחת ,כאשר חפצתי לצאת למסע הנוכחי , הפחד מהלא נודע , מחוסר השליטה , הדאגה למשפחתי שמא יקרה לי משהוא, האתגרים שצפויים לי בדרך , היכולת להתמודד פיזית עם הדרך הגובה , בקיצור 50 גוונים של פחד זמנו לי החיים באתגר הנוכחי .

אך טבעי הוא הדבר שכך נוהג בנו ה''אגו'' שלנו שבכל פעם בו בו העזתי לצאת אל מעבר לגבולות המוכר והידוע , הרי שהוא מזמן בעבורנו ומשחרר באחת את כל שדי הפחד הטמונים בנו .
אך שי הפחד הטמונים בנו רובם ככולם אינם שלנו באמת , הן אותה ירושה שקיבלנו מהורנו , משפחתנו והסובב אותנו , כמו גם מהלך חיינו ונסיוננו . בדרך לצמוח ולגדול בחיינו אנחנו מאמצים בין במודע ובין אם לאו כל מיני פחדים ואמונות מגבילות  מאהובנו  רק כדי להיות שייך ל.. , לזכות בהערכה או באהבה של הקרובים לנו , עד שכך אנחנו מאבדים מהאומץ והתשוקה האמיתיים הטמונים בכל אחד מאיתנו כשרק הגענו לעולם .

מספיק שנראה כיצד בוחן התינוק את העולם בגיל שנה שנתים , והנסיונות החוזרים ונשנים ל''בלוע'' את העולם הסובב בכל דרך ונסיון ואילו אנחנו שעוטפים אותו ב''צמר גפן'' כדי למנוע בכל דרך שהוא יפגע - זורעים בעצמנו את זרעי הפחד שילוונו הלאה בחיינו .

המוח האנושי מזמן לנו לא מעט מידע מהסובב אותנו ,אשר בכל פעם עובר דרך הפריזמה של נסיוננו והזרעים הטמונים שצברנו עד כה בחיינו , ומצוי במוח הזוחלי הקדום שבראשנו (אחד מתוך 3 עיקריים ) כך שבכל פעם שבו נחשוב או נעז לצאת אל מעבר לגבולות המוכר , הידוע,  הניתן לשליטה , אז באחת ישתחררו באחת אותם שדי הפחד הטמונים בנו  משכבר הימים 
אולם אל לנו לפחד יקיריי , היקום שלנו ידידותי בהרבה ממה שנדמה לנו . ייעודו של אדם , אם יטרח לבררו , איננו להשאר במגן חיינו ,קשורים למזח . ייעודו של אדם טמון ביכולת שלו לצמוח , לגדול , לצעוד ללא פחד אל הלא נודע !!!

בכל פעם שאנו עושים זאת  אנחנו כמו מפעילים ''תכנות'' רדום הקיים בכל אחד מאיתנו להתקדם לקראת אפשרויות חדשות שיאפשרו לנו לממש את הפוטנציאל האמיתי של חיינו .
בכל פעם שבו נבחר לצעוד מבעד לפחדינו , כמו פתחנו עבורנו יקום חדש של אפשרויות ....

בחיי למדתי כלי נפלא המאפשר לי  בכל פעם להפוך את הפחד לדחף לחיים . בעיניי אני מדמיין בכל פעם את כל מכלול הפחדים המציפים אותי כעת כמצויים כבתוך ענן , אפור שחור . ככל שרבים הפחדים כך גם גדל אותו ענן , אני מקפיד לרשום בפני את כל הפחדים כולם וליד כל אחד מהם מענה לשאלה מהו המקרה הכי גרוע שיכול לקרות אם אותו פחד אכן יתממש . אני גם שואל עצמי כמה מתוך הפחד הזה הוא אמיתי , בראש שלי וכמה מהם , באמת קיימים במציאות ? אילו שלא קיימים באמת הרי שאין טעם לסחוב אותם ןבהחלט ניתן להיפרד מהם לשלום ולשחררם מהענו , אלו שעוד נותרו , אני שואל אותם אלו פעולות או דברים ניתן לעשות על מנת להתמודד עימם בהצלחה , כמו במקרה הנוכחי , לדאוג לביטוח , להשאיר מסלול אחרי , לדאוג לליווי של מדריך ועוד פעולות ממשיות . בסופו של דבר נשאר אותו ענן ובו מספר פחדים עקשניים שעוד נותרו בו . אני עוצם את עיני ומדמיין כיצד אני חוצה את אותו ענן בהצלחה אל מעבר לענן , הענן מהווה בעיני את השער למדרגת ההתפתחות הבאה שלי , את השיעור לגדילה והצמיחה שלי , השאלה שאני שואל עצמי כעת האם אני רוצה לצפות בשער הנעול או להיות מאחוריו ? אני גם מתחיל לחשוב ולמדוט מהן אותן אפשרויות חדשות שטומן לי היקום החדש מעבר לשער שלפני . 
אני יודע שהפחד כמו כל רגש הוא רגש חזק ומשמעותי שעלי לעבור דרכו להחיל אותו ולאפשר לו להשתחרר  ולאפשר לי את המעבר לצידו השני של השער ....
וכך אני הופך בכל פעם את הפחד לדחף לגלות איזה יקום חדש של אפשרויות מחכה לי הפעם .....

מחר אני מתחיל את הטרק אל אותה דרך קדומה שחיברה משחר ההסטוריה בין תרבות עמי עמק ההינדוס לאלו המצויים בטיבט וסין .

מי יודע אילו הזדמנויות ותובנות טומן עבורי היקום החדש שממתין לי ....







''זכרו מעברו האחר של הפחדים שלכם תמצאו את אושרכם ''

לחיי הפסגות הבאות שבדרך .......




להתחבר למצפן הפנימי שלנו

                                                                                                                                                             

                                                                                                                                                                       6.3.17


להתחבר למצפן הפנימי שלנו



אז מה גורם לי לקום יום אחד באמצע החיים , לצאת ממחול השדים היום יומי, להיפרד , עם לא מעט כאב ועצב מאשתי היקרה ומילדי ולצאת למסע לא נודע .

אני מודה שתשובה לכך יכולה להשמע כלא רציונאלי לחלוטין עבור מרבית האנשים , שהרי לכולנו יש מחויבויות , משפחה , עסקים , ועוד כהנה וכהנה התחיבויות ועל כן אני לא מתחייב להשמע רציונאלי , אני מדבר על עצמי .

כשהתחלתי לכתוב את הספר בעקבות השביל הנבחר , חשבתי לעצמי מהו השביל הנבחר , האם יש דבר כזה לכל אדם? ואם יש כזה, אזי מדוע רובנו לא פוסעים בו , שהרי זהו המסלול שנבחר עבורנו .

התשובה לכך לפחות בעיני היא מתחילה ונגמרת בחינוך . שהרי לכשהיינו קטנים , רוב העשייה שלנו היתה למעשה מוכתבת מראש , גן , בית הספר היסודי , התיכון הצבא ואפילו הטיול שאחרי הצבא שהוא כביכול פריצת כל המסגרות שלנו הרי שגם הוא בעצם לפסוע בעקבות מסלולים שאולי מוכתבים ע''י החברים ,אחרים הכל רק לצאת מ''הבועה'' של החיים האינטנסיביים של כולנו .

גם המסלולים הללו שבהם אנו יוצאים מהמסגרת הרגילה תחומים לרוב בזמן ובעשיה שהרי אנו חייבים להתחיל את החיים האמיתיים , ללמוד , לעבוד , להתחייב לדברים אחרים וכו' .

אינני מותח ביקורת על המסלול הקיים או זה שאנו פוסעים בו ,אלא שאני מבקש לנסות וליצור חשיבה מחודשת בנושא ....

מסלול החיים שבו פסענו רובנו , ושרובו ככולו הוכתב לנו מראש לא ממש איפשר לנו לבחור באחר , אלטרנטיבי , כזה שיאפשר להביא לידי ביטוי את ייחודנו בחיים אלו .

אבל בשביל זה יש צורך למצוא את הייחוד שבנו , את הדברים שבהם יש לנו יכולת להשפיע על העולם , לתרום לו , ''להטביע את חותמנו ''

העניין הוא שאנו כל כך שקועים בעשייה היומיומים ובמחויבויות שלנו שאין לנו זמן למצוא את הייחוד הזה ונוצרת בעצם ''הסטה '' ''מהמסלול הנבחר'' שאמור להיות יחודי עבורנו .

מה שמצחיק זה שכשיש לנו ילדים , אנחנו כהורים מעצימים מתמקדים בהדגשת ייחודם של ילדנו , וגאים כל כך כשילדנו מצליחים להביא כשרון זה לידי ביטוי, אבל די מהר דוחפים אותם להמשיך ולהתקדם בתלם החיים .

לא מעט פעמים מצאתי את עצמי בסיטואציות שבהם עמדתי להשיב את נשמתי לבורא , בין אם זה היה בילדותי או בבגרותי , בצבא או בפציעת הירי שחוויתי . בכל אחד מהפעמים הללו , מצאתי את עצמי , לאחר שהתאוששתי , החלמתי , שואל את עצמי , למה זה קרה לי ? , מהי קריאת הכיוון שיש כאן עבורי ? מה אני מחמיץ ועוד כאלו וכאלו שאלות .

שאלה נוספפת שעולה היא האם אנחנו באמת חייבים לעבור ארועים טראומטיים או לקבל ''כאפות'' בחיינו כדי לשאול שאלו שכאלו ולהתעורר ולחפש את ה''מסלול הנבחר עבורנו ''.

התשובה לכך היא שזה לא בהכרח !!!
אנחנו לא חייבים ,להגיע ל'' קצה'' , החיים , הבריאות , הזוגיות , המשפחה ועוד , כדי לגלות שיש לנו בעצם ''יקום מקבילי '' אחר שממתין לנו אם רק נבחר ללכת בו !!!

לשם כך אנחנו צריכים ללמוד ולהתחבר ל''מצפן הפנימי שלנו '' , ולשם כך נדרשת ה''תפאורה המתאימה'' , בעבורי היו אלה תמיד המסלולים בטבע , אז גיליתי שקל לי לשחרר את הרעשים וההפרעות שמסביב שיוצרים לי מעין הפרעת קשב וריכוז ומונעים ממני להכיר את עצמי לעומק, גיליתי בעצם שאני לא פוחד מלהתמודד עם עצמי .
גיליתי גם שזה לא חייב להיות בטיולים , זה יכול להיות במדיטציה , זה יכול להיות בגינון , בגולף , בכל פעילות שעוזרת לך לנתק עצמך מהעשיה היום יומית ולהתחיל לשאול את עצמך שאלות ....
בכל פעילות שתאפשר לך להתחבר למצפן הפנימי שלך .
אלו שאלות , ואיך מתחברים למצפן הפנימי הרי שזאת נגלה בהמשך הדרך של ''ללכת בשביל הנבחר ''.

בינתיים דרישת שלום מקטמנדו , מחר אני יטוס לפוקרה ,על מנת להערך לקראת היציאה ל''שביל הנבחר''.

לחיי הפסגות שבדרך !!!

יום שני, 6 במרץ 2017

מסע אל הלא נודע !





מסע אל הלא נודע !
שלוש פעמים בחיי מצאתי את עצמי חוצה עולם עד לנפאל הרחוקה בכדי למצוא מהויות והתחלות חדשות בחיי.



בפעם הראשונה זכיתי לטייל עם חבר מדהים לחיים , שחר אלרז זיידר ועימו טירקנו את מסלול סובב ההימלאיה .שם גם התוודעתי לכוח של מחשבה שחוצה עולם בעקבות חלום שחלמתי .






הפעם השניה היתה זו אחרי הפציעה הקשה שעברתי בעת שרותי כחבלן עזה ולאחר כשנה וחצי של שיקום ,חזרתי לשרות פעיל , ואז ורק אז הבנתי שלכל אורך התקופה של ההחלמה , לא היתה לי דקה אחת של חופשה , אז יצאתי לחודש שלם בנפאל הרחוקה , הפעם זכיתי לעשות 12 יום של רפטינג במחוזות נעלמים בנפאל , לאורך 350 ק''מ של נהר החלב . חזרתי מהמסע הזה עטור כוחות ויכולות להמשיך את דרכי המבצעית בחיים .


בפעם השלישית בחיי , זכיתי להגיע לנפאל , הפעם בלווית נערה צעירה ושמה ענת שהצליחה לצלוח עימי את הטרק המופלא של סובב האנפורנה , ושם בגובה של 5600 מ' מול נוף של אגם אלפיני ובלווית קבוצה מדהימה של מטיילים ישראליים , הצעתי לה נישואים , ולמרבית הפלא היא הסכימה .....:-)


חזרתי מנסיעה זו עם חברה ורעיה לחיים שמלווה אותי ומפרגנת לי עד היום ועם התחלה חדשה לחיים.


היום אני מוצא את עצמי יוצא שוב, בפעם הרביעית לנפאל , הפעם בעקבות מסע שערכתי במחוזות ראשי לאור חלומות , תמונות וחוויות שחוויתי , אותם העלתי על הדף .


לא מזמן זכיתי לשתף בכתבי את אליה אלון הכוהן , אשר ציינה כי מה שקראה הינו בבחינת יהלום גולמי ,אשר נדרש עוד ללטשו .


וכך מוצא אני את עצמי בדרך להרפתקאה נוספת חדשה בחיי בנפאל הרחוקה .


בהרפתקאה זו אני מתעתד ללכת בדרך עתיקה שהובילה אל ממלכת המוסטאנג .


זוהי ממלכה עתיקה שהגיעה לשיאה בין המאות ה15 וה17 ,המאפיין אותה שהינה ממלכה בודהיסטית שניצבה באמצע הדרך העתיקה שחיברה בין הודו לטיבט וסין .


היתה זו שלוחה מסתעפת של אחת מתוך ארבע דרכי משי קדומות שחיברה בין מזרח ומערב .


זוהי כמובן רק התפאורה להרפתקאה שבדרך , מנסיון העבר , הרפתאות כאלו הולידו רק דברים נפלאים וגם הפעם אני מרגיש כי תהיה זו תחילתה של תקופה חדשה עבורי .


בשבועיים הקרובים אשתדל לתאר בכתיבה ובתמונות פנים שונות להרפתקאה זו.


בהזדמנות זו אני גם רוצה להביע את אהבתי לרעייתי וילדי שמצליחים להפתיע אותי בכל פעם כשהם מצליחים לקבל באהבה את ''שגעונותי'' והרפתקאותי .


שולח לכם חיבוק גדול ואוהב !!!!


לחיי הפסגות הבאות שבדרך.....


 .