סופת השלג נהמה כעת במלוא עוצמתה , הרוח הטיחה בנו פתיתי שלג בעוצמה וקור מקפיאים. בעודי צועד , צעד אחר צעד בעקבות הנבחר , משתדל לפסוע בדרכו ,בכל אותה עת נדדו מחשבותיי הרחק הרחק .
המציאות אותה אנו חווים, הינה בבחינת הקרנה וביטוי של עולמנו הפנימי.
בעוד אנו מייחלים לאותו שקט פנימי ,רגע קטן של הרמוניה פנימית, שתפגוש בנו במרחב המציאותי של חיינו .
כל חיינו אנו מייחלים לאותם רגעים של חסד, שבה ההרמוניה תפגוש את מציאותנו באותה סינרגיה, אולם מעטים הם אותם הרגעים הללו, להם אנו מכספים כל כך .
מרבית חיי היתה המציאות שחוויתי , פועל יוצא של אותה מערבולת רגשות , תחושות , רעשים , מחשבות וכמעט כל צורה של הפרעה, שאך קיימת והכל מתנגן לו בראשי הקטן גדול .
אלף ואחד מחשבות ריצדו בי בכל רגע קטן ואני אך הלכתי לי לאיבוד !!
קולות המציאות המבוגרת , שפגשוני היו לא פעם אלו , שלא יכלו להכילני וכמו רצו בכל הזדמנות להרגיע אותי בכל דרך אפשרית, מאמצעים כימיים כאלו או אחרים , בחינה והגדרה התנהגותית ועד לעונשים כאלו או אחרים .
היתה זה כוחה של כף ידה המלטפת של אימי, שתמיד הצליח לסוח בי מנוח, תחושה חמה שבה למגע יש יכולת ליצור בי אדווה דקה של רוגע ,שתוכל להתרגם לשקט וביטחון פנימי בראשי , בעולמי.....
כף יד חמה עטפה את פני שכמעט וקפאו בקור המקפיא של הפסגה .
פתיתי השלג שאך ירדו דומם על פני , נמסו במהרה ויצרו בי זרימה של חום וקור .
עיני נפקחו רק כדי לראות את פניו של הנבחר . לרגע הופרעה הדממה במילותיו של הנבחר שנשלחו להשיבני מאובדן הכרתי .
עם שובה של ההכרה , פילח בי הכאב מחדש את ידיו , אוחז ברגלי , ידיי ובחלקי גופי השונים .
סופת השלג השתוללה לה בעוצמה בחוץ ואני מצאתי עצמי שכוב בתוך חדרון קטן , אפוף בעשן , המעוטרות בעינים זרות שהקיפוני סביב , סוקרות כל הוייה ועוויה בגופי, רוחי ואלי גם בנשמתי .
בהדרגה חדרה לה ההכרה בשלבים , תחילה היה זה המגע ,שלאחריו נילוו מילים ,אח''כ אפפני הכאבים בגופי ,לאחריהם ניבטו בי עיניים רבות מספור ולבסוף חדרו להכרתי צלילים מונוטוניים של מעין תפילה חרישית , שחזרה על עצמה,פעם אחר פעם אחר פעם , נישאת מעיינהם של כל הסובבים אותי .
ראשי הפך סחרחר שוב ועיני נעצמו שוב ושוב וכל פעם נפתחו אך כדי לאמת כי מצוי אני במעין טקס שאת טיבו לא ידעתי .
העשן הסמיך מילא את החדר ובתוך כך חדר ומילא את ריאותי \ לא הועילו כל השיעולים . היה משהו באותו עשן סמיך ,מעין ריח לא מוכר ומתקתק שניפלט מאותר מקטרת שעברה סביב בין הנוכחים באותו החדר .
קרני האור המועטות חדרו אך בקושי מבחוץ ,את מקומן החליפו ריקודיהן המשולהבות של הלהבות שרקדו להן במחול השדים באח הסמוך .
יד חמה נשלחה בשנית וריחפה מעל מצחי ועיני . ובעוד היא מרחפת במרחק מה מגופי , שטפוני גלים עזים של חום , שעירסלו את פניי , העבירוני שנים אין ספור לאחור ..
מבע עיניה של אימי מעל פני, קולה המבוהל הקורא בשמי פעם אחר פעם , מבקש להצילני ממוות , מנסה להשיבני למציאות.
תנועות ידיה המבקשות להשיבני להכרתי .
ואני מקיץ לא מקיץ , קולה של אימי חזר שוב , הפעם ביתר שאת , בעודה מנסה לשווא להחזירני להכרתי .
עיניי נפקחו לרווחה . העשן אשר מילא קודם לכן את החדר , התעלה למעלת ענן אשר ריחף לו במרומם החדר הקטן .
שורה של צלליות ריחפו להן בחדר , היו אלו החכמים המקומים , עטויים גלימות אדומות , אשר מלמלו מנטרה אשר חזרה על עצמה , פעם אחר פעם . מילים נאמרו בשפה מוזרה שאת טיבה לא הבנתי , נמזגו לאוזניו של הנבחר . וזה הביט בי כמחייך וממתיק סוד .
חזרת אלינו מעולמות של מעבר .
כבר תהינו שמה החזרת נשמתך ואתה בדרכך לפגוש את האור , אך מסתבר שהרוח חזקה בך . עוד נותרה לה דרך לעבור , בטרם תתמזג שוב עם האור .
רציתי לדבר ,אך הקול היה ממני והלאה . רק עיני דיברו חרישית , נעצמות ונפקחות ,כך היה שעות ....
מעלת האור הפציעה מבעד לחריצי חלון העץ וקרן האור אשר נעה במרומי השלבים , העידה כי עלה זה השחר על יום חדש בחיי .
אינני יודע מה החזירני שוב לחיי , דומני כי כמעט כלו כוחותי וויתרתי על חיי , אך הם לא אוו לוותר עלי .
''אין החיים מוותרים עלינו בנקל , כל עוד לא תמה הדרך שלשמה הגעת לעולם ....'' לחש לי הנבחר והביט בי עמוקות .
הוא הרים את ראשי ומזג לי תה חמאה מהביל לתוך שפתיי .
עתה עליך לברר מהי הדרך שעוד נותרה לך לחצות ....
אינני מתאווה לצעוד בה , תשו כוחותי , אין בי הכוח והרצון ...
עצום את עיניך בני , דמיין את פניהם של רעייתך וילדיך , הם שישיבו בך את הרצון לחיות שוב .
במקום שבו הנפש תשה , תגלה את אור נשמתך במלא הדרה .
או אז שאל אותה מהי אותה הדרך שבה הינך אמור לצעוד והיא תראה לך אותה .
שאל בני שאל ....
עיניהם של ילדיי נבטו למולי וקול צחוקם הזרים בי משובת חיים בשנית .... .
